אין דבר שלם יותר מלב שבור, ואין עבודת פסיפס שלמה יותר מזו המורכבת מהרבה שברים, שחוברו באהבה, ובהרבה הרבה שמחה, שמחת היצירה.
כשאני מחזיקה בקרמיקה, או זכוכית ביד, וחושבת איך היא יכולה לשמש אותי בעבודת הפסיפס שאני עושה, אני בוחרת בצבע שעושה לי וואוו קטן בלב, באותו אריח, שכשאני מניחה אותו בעבודה, גורם לי לחייך. נדמה לי שאם עבודת הפסיפס הופכת אותי מחויכת, היא תעלה חיוך גם אצל אחרים. לפעמים כל כך חסרה לנו שמחה בחיים.
וככה יוצאים לי העיצובים בפסיפס מהלב, והעבודות הן לפעמים מסודרות, לפעמים פרועות, לפעמים מצחיקות, לפעמים מחויטות. הכל כמו בחיים. ואם אין לי עבודות עצובות, זה רק בגלל שאפילו כשאני עצובה, הפסיפס עוזר לי למצוא מחדש את השמחה.
